אני מרגישה שנצברים אצלי הרבה פרטי מידע שונים ומשונים, אבל רעיונות חדשים כבר לא נוצרים. סיפורים כמו תיזה אנטיתזה וסינתזה חדלים להופיע ולשמם באתי. אני לא עובדת קשה מספיק, את זה אני יודעת אבל חוץ מזה. יש לי מלאי חדש של ריטלין ואולי זה יכול להציל משהו אבל אני בספק. אני לא רצינית ואני לא אוהבת להתאמץ מלבד אולי פיזית שזה גם המון אבל לא לשם זה באתי. אני מדברת בהרבה אבלים ואני גם די כועסת עכשיו, קוראת את המין השני וקצת נחרדת ולא מבינה מה עושים עם זה. אני יכולה לחיות בבדידות אבל אפילו לסימון היה מאהב. סארט בתור מאהב.. נשמע קשוח ביותר אך לגמרי שווה את המאמץ. הסקירה ההסטוריוסופית שהיא עושה בנוגע למעמד הנשים הדהימה אותי, לא יודעת אם יש בי כזה סוג של כישרון או להט כדי לכתוב באופן הזה על איזה דבר. אני פשוט צריכה להושיב את התחת שלי ולעשות איתו משהו, וכל יום לתרגל יוגה או להזיז את הגוף באיזשהי דרך.
בזמן האחרון אני נזכרת בטיול שלי ושל אשי לדנמרק ושבדיה. אני כזו ילדה נצחית לפעמים, על הטוב והרע שבזה. אזרום על כל הרפתקה ואני עד עכשיו חושבת שלמרות כל האפס אנד דאונס שלנו היה טיול מעולה. כל יום לא ידענו היכן נלון, או מה נאכל. היו לנו שלוש מאות יורו. פגשנו בדרך היפים, אידיאליסטים, ונמלים מהממים ביופים. ישנו בצדי הדרכים, בעיירות ביטניקים ובגסטהאוסים פנסים. סובבנו את קופנהגן כהוגן.
בקשר לשח. אז בעקבות הבויפרנד נכנסתי קצת לעניינים ואני משחקת שלא למטרות התמקצעות וזה משגע אותו. אני לא צופה בסרטוני הדרכה וכו, נהנת נטו מחידוד המח. אבל מפסידה בשרשראות.
וזהו אני חושבת שככה אני חיה את כל החיים שלי - מתבססת על כישרון ומסרבת להתאמץ ועושה הכל (גם אם זה דבר נעלה) רק לשם ההנאה. וככה כידוע, לא מגיעים לשום מקום. או לפחות לא לשום מקום מתגמל. הפעם היחידה בחיי שהיה לי חשוב להתמקצע במשהו הייתה כשהדרכתי. שם התחלתי פחות או יותר מאפס, אפס יחסי אנוש וצמחתי משמעותית. אבל זהו
הלכתי לעשות עבודה טכנית בקבלה
הלכתי לעשות עבודה טכנית בקבלה
;){kind=link}