חזרנו לעיר אחרי זמן של קסם ביישוב שלו, הייתה נפילת מתח והרבה התלבטויות מצדי (לגור איתו, לא לגור איתו, זה נחשב לשים ברקס למרות שאמרנו שזה זמני ואנחנו רק חצי שנה ביחד וכו') ועכשיו אני שוב בדירה שלי, עם הכלים והשקט ונדמה שלאט לאט הדברים נרגעים. יש לי גם ככה הרבה לימודים לעשות אז אני חושבת שזה רק הגיוני שיהיה לי את המקום הזה. מה שגם שהדירה שלו מקסימה אבל בהחלט לא מתאימה לשניים, שאחת מהשניים האלה גם צריכה ללמוד. אז החזרתי את כל הדברים שלי לכאן ונזרום על החיים. מה גם שאני צריכה לחשוב קצת מה הלאה. תחושת תקיעות די קשה בלי קשר לקורונה, היא החלה גם הרבה לפני. שום דבר לא קורץ לי, חוץ משבילים ממש ארוכים בחו''ל (PCT, CDT) וכו. זה לא באמת אופציה, אולי אחרי שאני אסיים את התואר. אני רוצה למצוא עבודה שתרגיש לי משמעותית ולא תהיה לחלוטין אזור הנוחות עבורי. חושבת אולי להתפטר מהתנועה כשיסתיים החל''ת. תכלס ממש בניתי על הקיץ בשביל להרוויח הרבה כסף מהמחנה, ולהיות מלא ביער, אבל זה לא יקרה. ואולי זה טוב. אולי זה טוב כי די, אני צריכה לעשות משהו אחר. לא שאני יודעת מה. צריכה לחשוב, לחשוב לחשוב ולחשוב. אני צריכה גם לייעל את הזמן שלי ולהפסיק לצבור מטענים על חברות שלי, שהן בסך הכל באמת משפחה. למה אני לוקחת דברים ככ ללב? אני קול בכל שאר התחומים, יודעת לשים זין גדול על הכל. אבל כשזה מגיע לחברות אני חוזרת להיות בת שש עשרה, העירונית שהתגלגלה לקיבוץ ונאלצה להלחם על מקומה.
הסקס שלנו משתבח איכשהו (??) והוא מסוגל לגרום לי לגמור תוך באמת שניות. ואני מתגעגעת אליו המונים אחרי שאנחנו מבלים זמן בנפרד. אני רוצה לנצל את זה שסוף סוף יש לי חבר שאוהב לטייל ולקרוא ולטייל איתו. והכל מלא באי ודאות ואפילו פסיכומטרי אין לו כך שאני לא יודעת מה יהיה איתו ועם אקדמיה. לא שאכפת לי, מעולם לא הרגשתי יותר יוזלסית ותקועה מאז שהגעתי אליה. שנה א' פיתחה אותי מאוד אבל מאז.. ניוון רציני ביותר.
מה מעניין אותי?
מה יעיף אותי הלאה
לאיזה כיוון עלי ללכת
רבאק
מה יעיף אותי הלאה
לאיזה כיוון עלי ללכת
רבאק
;){kind=link}