טוב אז. הלכתי לבד לפסטיבל, ובסך הכל היה מסע ממש מעניין. אני חייבת לשמור על האוטונומיה שלי. תמיד ובכל מחיר. מהצד השני, אני כל הזמן מנסה לשבת על הסמינריונית ולמשמע את עצמי בכללי בכל מה שקשור ללימודים. בא לי לטרוף את החיים. אני והמטייל בתקופה קצת מוזרה. מצד אחד הוא אשכרה בא איתי רחוק רחוק לקראוון מסריח ודולף במדבר, מצד שני לפעמים אני נעשית כה עצבנית עליו. חושבת על ילדים ואז על להפרד. מעין מאניה דיפרסיה כזאת שלאו דווקא מחוברת למציאות: אני יודעת שזה שיקוף שלי - ובכלל לא משהו שקשור אליו בהכרח. אז אני מנסה לעבוד על זה אבל זה ממש קשה, האגו שלי עושה הכל כדי שאחשוב את עצמי תמיד בצד הצודק.
כוס אמא של הפורמט הזה משנה לי פונט כל פסקה. הולכת לפתוח דומיין
אני מתחילה ללמד במסגרת סופר רצינית אבל בלתי פורמלית, וזה ממלא אותי אושר. ויש לי אח
קטן חדש, שזה בעיקר מוזר. אני רוצה לכתוב ספר. אני רוצה מספיק שלוות נפש וידע תשתיתי כדי לשבת ולכתוב נובלה. משהו אמיתי רציני ועמוק ולא מילניאלי. אבל הסיכוי שזה יקרה דומה לסיכוי שירד שלג בארץ בעוד חודש וחצי.
זהו אני מקווה שכולכם חיים את חייכם באופן בו אתם הכי מעוניינים.
אפי
אפי
;){kind=link}