ועוד שאלות שעולות כשלומדים לימודים הומניסטיים. הראייה ההסטורית שמראה את התפיסה האנושית בכל מה שקשור לעבדים הופכת את השאלה ללגיטימית.
אני לבד בבית, נסעת לעבודה והשארת אותי לבד סוף סוף. לא משנה כמה אומר לך שאני בחורה עצמאית, שנהנת מהלבד שלה ואוהבת להיות בזכות עצמה - עד שלא ראית את החיוך הנפרש על פני כשהודעת לי שיש לך עבודה, לא האמנת. מופתע כל פעם מחדש. ועכשיו אני לבד, לומדת והמרצה על פול ווליום, מביאה את עצמי שוב ושוב לידי אורגזמות עם הצעצועים שקנינו יחד, משוחחת עם חברי הנפש שלי ומנגנת באופן נוראי.
אבל האמת שאני מאוד נהנת כשאתה פה, שזו הפתעה הזויה לכשלעצמה. כמה יפה אתה, וכמה כיף לי לנשק אותך וללטף אותך בכל הגוף ולראות איך אתה משתגע. לבשל איתך וללמוד איתך על יצורים שחיים במעמקי האוקיינוס. אני אוהבת אותך וזאת פעם ראשונה שזה קורה לי באופן הזה ואני עדיין בשוק מהמם מהמציאות הזאת.
האפוקליפסה הזו תופסת אותי במקום טוב דווקא. המשאלה שלי, שהעולם יעצר לרגע ואוכל לקרוא את כל הספרים שלי ולבלות איתך אינסוף זמן התגשמה. אין לי רגשות אשמה כי אני יודעת שזה לא באמת קרה הודות לי, באט וואט כן איי סיי, god loves me. אני רק מקווה בכל לבי שכמה שפחות קשישים לא יקפדו את חייהם בטרם (גם אם טרם מועט ביותר) עת. אני אפילו מתביישת לכתוב ליד החשש הזה את החשש מלהשמין, כאלה זוטות. בכל מקרה
התחלתי טיפול פסיכולוגי בזום ואני תוהה לאן זה ילך. אני מתגעגעת לחברים שלי אבל בעיקרון הייתי באמת חייבת את ההפסקה הזו. למען השם, אני באבדן דרך רציני. רציתי להפוך את העבודה שלי לסופר משמעותית אבל הייתי קצת בלי כוחות. ואני חייבת לנשום, להיות משוחררת. היה לי ממש קשה בשנה א' ואני מרגישה שלא שאפתי מספיק אוויר.
אני מתגעגעת לאפריקה, לטבע פראי, לטיול. להסתפקות במועט, לשתי חליפות בגדים. לדאגות של רגע וחיים. אבל גם המשימה הלאומית עומדת על כתפיי, מפצירה בי להגשים, לעזור, לסייע ולהצמיח. ולשם כך אני לומדת, ולכן לא אעזוב.
גם אני ואתה נפגשנו בתוך אטמוספירה אינסופית של חופש - בכפר בעמק יפהפה. אני רוצה לשוב למוד אינסופי של עשייה, אבל השפתיים שלך והשמש קוראים לי למחוזות אחרים לחלוטין.
אני מרגישה לא חדה ומשוננת, לא מכווננת. העצירה הזו היא ברכה עבורי.
ועוד שאלות שעולות כשלומדים לימודים הומניסטיים. הראייה ההסטורית שמראה את התפיסה האנושית בכל מה שקשור לעבדים הופכת את השאלה ללגיטימית.
אני לבד בבית, נסעת לעבודה והשארת אותי לבד סוף סוף. לא משנה כמה אומר לך שאני בחורה עצמאית, שנהנת מהלבד שלה ואוהבת להיות בזכות עצמה - עד שלא ראית את החיוך הנפרש על פני כשהודעת לי שיש לך עבודה, לא האמנת. מופתע כל פעם מחדש. ועכשיו אני לבד, לומדת והמרצה על פול ווליום, מביאה את עצמי שוב ושוב לידי אורגזמות עם הצעצועים שקנינו יחד, משוחחת עם חברי הנפש שלי ומנגנת באופן נוראי.
אבל האמת שאני מאוד נהנת כשאתה פה, שזו הפתעה הזויה לכשלעצמה. כמה יפה אתה, וכמה כיף לי לנשק אותך וללטף אותך בכל הגוף ולראות איך אתה משתגע. לבשל איתך וללמוד איתך על יצורים שחיים במעמקי האוקיינוס. אני אוהבת אותך וזאת פעם ראשונה שזה קורה לי באופן הזה ואני עדיין בשוק מהמם מהמציאות הזאת.
האפוקליפסה הזו תופסת אותי במקום טוב דווקא. המשאלה שלי, שהעולם יעצר לרגע ואוכל לקרוא את כל הספרים שלי ולבלות איתך אינסוף זמן התגשמה. אין לי רגשות אשמה כי אני יודעת שזה לא באמת קרה הודות לי, באט וואט כן איי סיי, god loves me. אני רק מקווה בכל לבי שכמה שפחות קשישים לא יקפדו את חייהם בטרם (גם אם טרם מועט ביותר) עת. אני אפילו מתביישת לכתוב ליד החשש הזה את החשש מלהשמין, כאלה זוטות. בכל מקרה
התחלתי טיפול פסיכולוגי בזום ואני תוהה לאן זה ילך. אני מתגעגעת לחברים שלי אבל בעיקרון הייתי באמת חייבת את ההפסקה הזו. למען השם, אני באבדן דרך רציני. רציתי להפוך את העבודה שלי לסופר משמעותית אבל הייתי קצת בלי כוחות. ואני חייבת לנשום, להיות משוחררת. היה לי ממש קשה בשנה א' ואני מרגישה שלא שאפתי מספיק אוויר.
אני מתגעגעת לאפריקה, לטבע פראי, לטיול. להסתפקות במועט, לשתי חליפות בגדים. לדאגות של רגע וחיים. אבל גם המשימה הלאומית עומדת על כתפיי, מפצירה בי להגשים, לעזור, לסייע ולהצמיח. ולשם כך אני לומדת, ולכן לא אעזוב.
גם אני ואתה נפגשנו בתוך אטמוספירה אינסופית של חופש - בכפר בעמק יפהפה. אני רוצה לשוב למוד אינסופי של עשייה, אבל השפתיים שלך והשמש קוראים לי למחוזות אחרים לחלוטין.
אני מרגישה לא חדה ומשוננת, לא מכווננת. העצירה הזו היא ברכה עבורי.